כשמדברים על בניינים חדשים, הדיון מתמקד בדרך כלל בדירה עצמה: כמה חדרים יש, מה גודל המרפסת, מה רמת המפרט ואיך נראה המטבח. אלא שחלק גדול מחוויית המגורים מתרחש דווקא מחוץ לדלת. הלובי, החצר, שבילי הגישה, אזורי הישיבה ומקומות האחסון המשותפים יכולים להשפיע על האופן שבו הדיירים משתמשים בבניין וגם על הסיכוי שלהם להכיר זה את זה.
קיימות היא לא רק חשבון החשמל
החשיבה מאחורי בניה ירוקה מתייחסת אמנם לחיסכון באנרגיה ובמים, לבידוד, לחומרים ולאיכות סביבת המגורים, אבל התקן הישראלי עוסק גם בנושאים כמו תחבורה, פיתוח המגרש ובריאות המשתמשים. כלומר, כבר בשלב התכנון אפשר להסתכל על הבניין כמערכת שלמה ולא רק כאוסף של דירות.
הפן החברתי נכנס לתמונה כאשר הפתרונות האלה מתחברים לאופן שבו אנשים חיים במרחב.
ארבעה מקומות שבהם תכנון פוגש קהילה
- הכניסה לבניין
לובי אינו חייב להיות רק מעבר מהמעלית לרחוב. כאשר יש בו מקום ישיבה נוח, תאורה טבעית או קשר לחצר, הוא יכול להפוך למרחב שבו דיירים נפגשים באופן טבעי. - השטחים הפתוחים
חצר משותפת, פינה מוצלת או גינה נגישה נותנות לדיירים סיבה להשתמש בשטח שמחוץ לדירה. ילדים יכולים לשחק, הורים להיפגש ושכנים לעצור לכמה דקות במקום לחלוף זה על פני זה. - אופניים והליכה
מחסן אופניים נגיש, שבילים וכניסה נוחה להולכי רגל אינם רק פתרונות תחבורתיים. הם משנים גם את הדרך שבה אנשים יוצאים מהבניין וחוזרים אליו, ולעיתים מגדילים את השימוש במרחב המשותף. - מרחבים שאפשר באמת להשתמש בהם
לא כל שטח משותף מייצר מפגש. כדי שיעבוד הוא צריך להיות נגיש, מוצל במידת הצורך, נוח ומתאים לשימוש יום יומי.
בעיר צפופה, למרחב המשותף יש תפקיד נוסף
בבחינת פרויקטים בתל אביב, השטח המשותף יכול לקבל חשיבות מיוחדת דווקא משום שהמרחב הפרטי מוגבל לעיתים. חצר קטנה שמתוכננת היטב, מקום מסודר לאופניים או כניסה נעימה מהרחוב יכולים להפוך חלקים פונקציונליים של הבניין למרחבים שאנשים באמת משתמשים בהם. בעיר קיימת גם מדיניות מחייבת של בנייה בת קיימא במבנים חדשים, הכוללת בין היתר התייחסות לפיתוח המגרש, מיקרו אקלים ואיכות סביבת המשתמש.
ומה קורה כשהמגורים מתוכננים לטווח ארוך?
גם במגוון פרויקטים בהוד השרון כדאי להסתכל מעבר לדירה ולבדוק מה קורה בין הבניינים ובשטחים המשותפים. האם יש מקום שבו ילדים יכולים לשהות? האם נעים ללכת מהבניין לרחוב? האם הצמחייה מספקת גם צל ולא רק מראה יפה? והאם המרחבים שנראים מצוין בהדמיה אכן מתוכננים לשימוש?
אלה שאלות קטנות לכאורה, אבל הן משפיעות על הדרך שבה סביבת המגורים מתפקדת ביום יום.
בניין לא יוצר קהילה לבד
חשוב גם לא לייחס לאדריכלות יותר מדי כוח. חצר משותפת אינה מבטיחה שהשכנים יהפכו לחברים, וגינת גג לא מייצרת קהילה מעצמה. אבל תכנון יכול ליצור יותר הזדמנויות למפגש או למנוע אותן.
לכן, כשבוחנים פרויקט חדש, כדאי לשאול לא רק "איך תיראה הדירה שלי?", אלא גם:
- איפה נפגשים מחוץ לדירות?
- אילו שטחים משותפים באמת שימושיים?
- האם נוח להגיע ברגל ובאופניים?
- האם יש הצללה וצמחייה במקומות שבהם שוהים?
- מי אמור להשתמש בכל מרחב, ומתי?
בסופו של דבר, סביבת מגורים טובה מורכבת גם מהמרחק בין דלת הבית לרחוב. כאשר התכנון מתייחס למרחב הזה ברצינות, הבניין יכול להיות לא רק מקום שבו אנשים גרים זה ליד זה, אלא מקום שנותן להם יותר אפשרויות לחיות זה לצד זה.